ניווט בים

הניווט בים הוא אולי הניווט הכי מסובך מבין כל הניווטים הקיימים. דרושים ניסיון וידע רב על-מנת להשיג את המטרה. בים אין סימני דרך, הסביבה זהה בכל מקום וללא אמצעי ניווט מתאימים כמעט בלתי אפשרי להגיע אל היעד.

הספנים הראשונים הסתמכו על נתוני הטבע ועל גרמי השמים, מבלי להשתמש במכשירי עזר. ספנים אלו נעזרו בשינוי בצבע המים, בכיווני הזרימה, בתנועות ציפורים ובסימנים נוספים. במאה ה-13 החלה התפתחות משמעותית בשימוש במכשירי ניווט ימי. הבולטים שבהם הם המצפן והמפה הימית.

החל מהמאה ה-15 הניווט הימי התבסס בעיקר על קווי הרוחב של כדור-הארץ. חישבו אותם ע"י מדידת הזווית של כוכב הצפון מעל האופק, בעזרת מכשירים ייעודיים לכך, כגון האצטרולב. שיטה זו לא הייתה מספיק טובה, משום שקווי הרוחב היו ידועים אך קווי האורך לא, וכך בשביל להגיע ליעד מסוים – הפליגו צפונה או דרומה עד לקו הרוחב הרצוי, ואז הפליגו מזרחה או מערבה לאורך קו הרוחב עד ליעד. זה גרם להארכה משמעותית של הדרך.

במאה ה-18 חלה נקודת מפנה כאשר ג'ון הריסון הצליח לבנות את הכרונומטר. ההפלגה הפכה לבטוחה יותר ומהירה יותר. בשלהי המאה ה-20 השתמשו בשתי שיטות עיקריות. האחת נעזרת בגלי רדיו, שיטה המבוססת על מדידת הפרשי פאזות בין שידורים מתחנות קרקעיות ידועות. השיטה השנייה מבוססת על לוויינים שהקיפו את כדור-הארץ ושידרו אותות, ומקלטים שחישבו את מיקום הספינה.

הניווט בים ללא מכשירי ניווט מתאימים קשה במיוחד, משום שזוהי סביבה חד גונית, אך בעזרת עזרי ניווט מתאימים, ניתן להפוך את ההפלגה למהנה ובטוחה.

ספינה