דף הבית יהדות תימן עליית תימן הישוב בארץ חטיפת ילדי תימן אודות בבליוגרפיה

פרשת ילדי תימן הוא כינוי לפרשת היעלמותם של פעוטות בני עולים חדשים, בעיקר מתימן, בין השנים 1954-1948. ביסודה של הפרשה עומדת טענתם של הורים רבים כי ילדיהם נעלמו בלי שקיבלו כל מידע מוסמך מה עלה בגורלם. לתלונות יש מאפיינים משותפים:

  • כמעט כל הנעלמים היו בני פחות משלוש, היו ילדיהם של עולים חדשים ששהו פחות משנה בארץ והגיעו לישראל בגלי העלייה של אותן שנים, וכמעט כולם היו בני עדות המזרח, ובעיקר מקרב עולי תימן.

  • כמעט כולם נעלמו בבתי חולים או תוך טענה שהם הוסעו לבתי חולים.

  • כמעט כל ההורים קיבלו ההסבר בעל-פה, שעל פיו ילדיהם נפטרו. ההודעה בעל-פה להורים הגיעה אליהם כשהם ביררו ביוזמתם מה עלה בגורם ילדיהם ועל פי רוב היא התקבלה רק לאחר שהלוויה (או הלוויה כביכול) נערכה שלא בנוכחותם. כמו כן רישומי הפטירות לקו בחסר רב ורבים מההורים לא קיבלו מעולם תעודת פטירה המעידה על מות ילדיהם.

  • כמעט כל הורי הנעלמים קיבלו בדואר צו גיוס לצה"ל עבור הילדים בתקופה בה אמורים היו להתקרב לגיל הגיוס.

המסתורין שאפף את ההיעלמות הוביל לטענה כי ילדים רבים שנרשמו כמי שנפטרו למעשה נחטפו או נמסרו לאימוץ. הפרשה שבה ומסעירה את מדינת ישראל מעת לעת, ועד כה הוקמו ארבע ועדות רשמיות לחקירתה. הוועדות דנו במאות רבות של מקרים, חלקם חופפים, וקבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו ולגבי מיעוט שנשאר לא נמצאו די ממצאים כדי לקבוע מה עלה בגורלם. הסערה הציבורית הגדולה ביותר סביב הנושא התרחשה עם התפוצצות פרשת הרב עוזי משולם.

עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים: ההורה הגיע לביקור (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הילד מת ונקבר, אף שחלק מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים.

לחלק מההורים לא הראו קברים, ולאף אחד מההורים לא הראו גופה ולא ניתנה תעודת פטירה. ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל. כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.

הוועדות השונות שחקרו את הפרשה לא הוסמכו לקבוע כמה מקרים יש בפרשה זו, ולכן ניתן להעריך את מספר הילדים רק על סמך מספר המקרים שהובאו בפני הוועדות. 342 תלונות הוצגו בוועדת בהלול-מינקובסקי, 301 מקרים חדשים (מתוך 505) הוצגו בוועדת שלגי, ויותר מ-450 מקרים חדשים (מתוך למעלה מ-800) הוצגו בוועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לעניין זה. לדברי עמותת "משכן אוהלים" שהקים עוזי משולם, יש בידיה מידע על 1,700 ילדים שנעלמו עד 1952.

כבר בשנת 1949 היה הדרג הבכיר בממשלה מודע לפרשת היעלמותם של ילדי תימן. התלונות הגיעו גם למשטרה, ובשנת 1950 שלח ארגון "התאחדות התימנים" מכתבים בנושא אל שר המשטרה. למשל, הנה קטע ממכתב שנשלח ב-8.5.1950: "מתוך בירורים שונים שהיו לנו בבתי העולים התימנים בראש העין, שוב אישרנו כי חולים נעלמים. אולי מתים ונקברים ואיש אינו יודע מתי והיכן. אנו עומדים נדהמים בפני מצב זה שאין אפילו מי שיסביר לנו מה העניינים כאן."

מסמכים מאותה שנה מעידים ששר המשטרה ושר הבריאות היו מודעים לבעיה. סיווגם של רבים ממסמכים אלה היה "סודי" או "סודי ביותר".

ב1952 נכתב בדו"ח פנימי של אגף החקירות של המשטרה על היעדרותם של תינוקות מבתי חולים ובתי תינוקות במחנות העולים בית ליד, ראש העין ועין שמר. מכתבים בפרשה זו נשלחו משר המשטרה לשר הבריאות ולהיפך.

אשמת הממסד

הפעילים העוסקים במה שהם קוראים "חשיפת האמת", טוענים כי למעשה יד מכוונת עסקה בחטיפות ילדים באופן שיטתי ומאורגן. ילדים אלה נמסרו, ואולי אף נמכרו, להורים מאמצים בארץ וחו"ל. לטענתם, האמת כוסתה בעזרת הנפקה של תעודות פטירה פיקטיביות לנעלמים, ואף באמצעות הצגה של חלקות קבר מדומות.

עד היום לא נמצא ביסוס עובדתי לחטיפה שיטתית ומאורגנת בחסות הממסד, ונמצאו רק מקרים בודדים שהוכח בהם כי ילדים נמסרו לאימוץ. רובם של האנשים שהיו שותפים לתהליך קליטת העולים, לא קבלו את ההאשמות ואף ראו בהן טענות קונספירציה. הקולטים חשו נעלבים מהיחס כפוי הטובה שהם קבלו על מה שהם ראו כעבודה מסורה בתנאים קשים הנובעת מרצון להיטיב עם העולים.

פרשת ילדי תימן, על כל מרכיביה, נותרה פרשה טראגית שהותירה תחושות כבדות גם בקרב אישי ציבור שונים.